דודו טופז- דמות שלא הכרנו

לקט ושכתוב דברים שדודו טופז אמר בראיונות ובסרטים עליו.

על הפרסום

האם אני אדם בודד? כן. מאד...

כל השחצנות הזו שמידי פעם אני מוציא מעצמי, זה כתוצאה מחוסר ביטחון. אבל אתה לא צריך לרחם עלי שאני ישן לבד, כי הקטע בחיים זה לא רק מה יש אלא גם איזו אלטרנטיבות יש לך. תבין, יש לי אלטרנטיבות, זה לא שאני הולך לישון לבד כי אין לי.

אני לא רואה בעצמי אייטם או גיבור תרבות. אני אפס, כלום, גורנישט. מי אני? כלום. ברצינות.

באים אלי אנשים לקבל ברכה (בנסיעה לאומן). אליי הם באים לבקש ברכה? אני אפס.

המקצוע שלנו, עושים ממנו כ"כ הרבה ממה שהוא. אנחנו כלום.

מה אני עושה? אני הולך לעבוד. מקום העבודה שלי הוא הטלוויזיה. באותו בוקר רופא שינים הולך לקליניקה שלו, באותו בוקר חייל הולך לבסיס שלו, ובעל חנות ירקות הולך לחנות שלו.

מה ההבדל ביני לבינם? שעלי יש מצלמה, זה כל ההבדל. המקצוע הזה הוא כלום. כל התהילה של המקצוע הזה היא אפס, כלום.

אני צינור. אני חלול. מקבל כדי לתת, וזו המטרה שלי בחיים.

גיליתי שטעם החיים משתנה עם הגיל. פעם טעם החיים שלי היה כסף, אח"כ נשים, פרסום, קריירה, ילדים, חיפוש אחר משמעות החיים, וכו... היום טעם החיים שלי הוא היצירה.

אתה יודע מה הפוך ממות? אהבה. זה לא חייב להיות עם אישה, זה יכול להיות גם שקיעה, הצגה, חיבוק של ילד, כל דבר שהוא מעבר לשגרה, כל דבר שהוא רגע של התעלות הנפש. טעם החיים הוא עשייה. אני ממש אוהב את זה, זה החיים שלי.

דרך אגב שורש המילה יצירה הוא יצר. קח את היצר מאדם יוצר, והרגת אותו...

בתוכניות שלי בטלוויזיה עזרתי לאנשים, וזה היה אמיתי. עשיתי טוב, חיברתי בין אנשים.

אני חייב להיות הראשון בבידור, לא מסוגל להיות מקום שני. כל הזמן הייתי מקום ראשון או שני ברייטינג, ושברתי שיאים. כמה שהרייטינג יותר גבוה, יש יותר אפשרות לעזור לאנשים.

מה זה רייטינג? זה קוקה - קולה, זה לעשות משקה שמתמכרים אליו, זה למצוא חן בעיני הרבה אנשים, לדעת לספוג ביקורת מעיתונאים, זה אמת מידה של הצלחה.

המטרה שלי הייתה להביא רייטינג, בידור. בידור הכוונה פיזור. "בידרה את שערותיה ברוח", פיזור. רציתי לפזר את המחשבות הרעות. איך עושים את זה? לרגש, לשמח, להצחיק, ולבטל את האגו - שכולם חושבים שהוא מנופח אצלי.

יש לי עוד עולמות. אין לי מצלמות בבית. יש לי ילדים. אני אוהב את הילדים בטירוף לא ברור, אוהב אותם כמו שאוהבים אישה. אם היו מתעדים את הרגעים בינינו זה היה יכול להיות הסרט הכי יפה, וזה הקסם.

על הביקורת
אספר לך משהו.

פעם כתב עלי עיתונאי אחד, שהתוכנית שלי היא נמוכה. ואני גזרתי את הכתבה הזו, כי מאחוריה הייתה מודעה של פרסומת של נערת ליווי... אותו עיתון שכתב שאני נמוך, פרסם מאחורה את המודעה הזו בצד השני. התוכניות שלי לא היו נמוכות. אני יודע מה זה נמוך. נמוך זה הבן שלי בן שבע הוא נמוך, אבל הבדיחות שלו מתוחכמות. אני מזלזל באנשים האלו שאומרים עלי ככה, הם טיפשים, ומי שאומר את זה - הוא חתיכת זבל.

בא עיתונאי להצגה ראשונה שעשיתי וביקר אותה בעיתון. אסור, זה לא לפי הכללים. תבוא להצגה ותראה איזה צחוקים, איזו השתוללות, איזה מחיאות כפיים יש בקהל והוא ממלא את האולם, אתה תבין שהאיש טעה, והרס לי עבודה של שנה. הבן אדם בא להשמיד אותי.

האנשים שהולכים להיות רכילאים או מבקרי טלוויזיה, ברור שהם לא אנשים מאושרים. הם לא אנשים מוסריים. הם כותבים ברשעות, מהרהורי לבם. כל כך הרבה פעמים הם הרסו לי את הזוגיות כשחיפשו אצלי סנסציות. פעם נורא לקחתי ללב, היום זה כבר מצחיק אותי.

למה אתה חושב באתי היום לתוכנית שלך? אני צריך את הפרסום? לא. אני באתי כי אני חבר שלך.

היום בתחום שלנו (הבידור), אנשים הם זבל.

אנשים שהתדפקו על דלתי כדי שאני אכניס אותם לתוכנית שלי, הם חיכו במסדרון שאני אכניס אותם, והכנסתי אותם והם הפכו לכוכבים. אבל כשהיה לי רייטינג נמוך בערוץ 10 והייתי זקוק למישהו כוכבי שקצת ייתן השראה של הצלחה, אף אחד מהם לא החזיר טלפון.

אתה יודע שיש קבוצות אנשים בארץ שלא מחזירים טלפון? זה פגיעה בכבודו של אדם.

בתחילת הטלוויזיה הכוכבים (הכישרון) עשו את הטלוויזיה, היום הטלוויזיה עושה את הכוכבים.

כל דבר בטלוויזיה לוקחים מאמריקה, האח הגדול וזה, ופה בארץ יש גאונים. אבל פה, הקנאה, השנאה, אתה זקן הם אומרים לי, אתה זקן... חוסר הפרגון פה יכול לקבור אמן. יש לנו בארץ יותר מדי אנשים מוכשרים, ופחות מדי אנשים שיודעים להעריך את זה.

כיוון שעברתי כמה דברים בחיים, אני יכול לומר לך שהאהבה הזו שאני מקבל מאנשים, יכולה במילה אחת, להפוך לשנאה. זו לא אהבה שאתה יכול לבנות עליה.

על המשבר
לפני שנתיים שהפסקתי בטלוויזיה, לא הפסקתי במקום בו רציתי להפסיק, זה לא בא ממני.

כל אחד אומר לי – דודו, למה אתה לא בטלוויזיה? ואתה עונה להם – למה אתם שואלים אותי? אתם חושבים שאני לא רוצה להיות? ואז אתה אומר רגע, כ"כ הרבה אנשים שואלים ואומרים, ורוצים להצטלם איתי.

צר לי שנתפסה לי תדמית בעיני עיתונאים, רכילאים, ואולי חלק מהעם, של - קל דעת, פוחז, מחפש רק רייטינג. אני לא כזה.

יש כיום רגעים מאד קשים. אנשים שהיו עובדים שלך בהפקה, עוזרי הפקה ועורכי תוכניות, אתה פוגש אותם ו... אתה בלי עבודה, והם עובדים, והם שואלים מה נשמע? ואתה אומר להם על הכיפאק. ואז אתה אומר להם מה אתה עושה עכשיו? הם מספרים לך, ואתה ככה זורק – לא היה איכפת לי להכניס קטע בתוכנית שלכם. ופתאום אתה מוצא את עצמך עומד מול אחד שהוא בגיל של הילד שלך, ואתה אומר לו – אתה יכול לעזור לי? זה רגע מביך ולא נעים, ואתה מרגיש רגע לא סימפטי.

זה שאין לי תוכנית כיום בטלוויזיה, זה לא כישלון שלי אני חושב, אלא של הטלוויזיה.

אם תהיה לי הזכות לחזור לטלוויזיה לעשות תוכנית, אני יקרא לה "אהבת חינם", זה מה שחסר לנו. אני מוכן להופיע בחינם. ובתוכנית הזו, אני רוצה לשבת לשמוע בעיות של אנשים, ולפתור להם את הבעיות. זה הכל. זה המטרה שלי, תכתוב את זה על הקבר שלי, על המצבה.

אני מוכן לתת הכל למען המדינה.
טופז: הלכתי שנה בלי עבודה, ואז רשת באה והציעה הצעה תעשה תוכנית "הכל זז". במקום 7% ריטיניג העליתי ל19%. רצו שאמשיך עוד שנה, ביקשו להוריד את המחיר. העליבו אותי. אמרתי אני אראה להם. עברתי לערוץ 10 כי הבנתי שנגד אבי ניר (מנכ"ל רשת שהוכה ע"י אנשים ששלח טופז) - אין מה לעשות.
צרור: מה זה כנגד אבי ניר? אבי ניר הביא לך את "מלכודת הטלוויזיה" מאז ומעולם. עוד לא היה דבר כזה.
טופז: ספר, ספר להם.
צרור: אבי ניר מוציא מול ההופעות שלך בערוץ 10 תוכניות בערוץ 2 בלי פרסומת אחת כדי לחנוק אותך. והוא מוריד אותך ל7% רייטינג.
טופז: 7.6%
צרור: ואתה מושפל לחלוטין.
טופז: מושפל ועצוב... (מתוך ראיון עם רינו צרור)

 

על התקיפה
יכול להיות שיסתבר שאני שלחתי את האנשים, ואז אני אבדק במכונת אמת ויסתבר ששיקרתי.

יכול להיות שאני יהיה מת כשזה יתפרסם.

אני לא עשיתי את זה, אבל פששש לך תדע... יכול להיות שאני אשם, כרגע אני מסוקרן מאד אם אני אשם או לא... כי האמת לא תמיד יוצאת.

יש עיתונאי אחד ש - לא מסוגל לעשות "דודו מספר לגולו" ולא "הראשון בבידור", ולא לכתוב את הצגת "משה". הוא שם תמונה שלי (בעיתון) שאני נראה כמו אסיר נמלט. יש גם תמונות יפות שלי, אבל הוא לא ישים.

היום שאחרי
התגובה שלי יכלה להסגיר אותי מכל דבר אחר.

אני המצאתי כל מיני דברים שלא קשורים, מתוך הצורך שלי לספק לאנשים חומרים. ואולי אני שמח שפתאום יש עלי תשומת לב כזו מטורפת, ואני מנצל את תשומת הלב הזו, ופתאום מטלפנים, פתאום שואלים עלי, אבל על הספר ילדים שהוצאתי אף אחד לא טלפן. על דברים טובים שעשיתי אף אחד לא החמיא.

אמרתי אמת (במעצר) וזו הרגשה טובה. אני קודם כל בשלום עם עצמי. מה קרה לי באותו זמן, אין לי מושג. איזה טירוף נכנס לי לראש. אני שונא את עצמי שהגעתי למצב הקודם, ולא מבין איך זה קרה לי.

עושים ממני רב פושע, רב עבריינים. אני עברתי איזה טירוף שאני לא יכול להסביר. אני מכה על חטא, אני לא יודע כמה. קיבלתי אות קין על המצח. ואתה יודע מה הכי מצחיק? כל האנשים שרואים אותי, מחזקים אותי, אומרים לי אנחנו אוהבים אותך, תהיה חזק.

אין אחד שמבין.

למה עשיתי את זה? למה? (בוכה).

הפסדתי הכל, את החופש, את השם, את אפשרות הבילוי עם הילדים, עם חברים, עם אישה. את הישגי העבר מנסים למחוק, ולא נראה כרגע שום עתיד מקצועי.

אני רק רוצה להזכיר כי למרות הכל אנחנו סלחנו לנאצים. אני כואב את כאבם של הנתקפים. התוצאה הסופית נוראית, והיא בגללי. אני כ"כ סובל מהטמטום שבמעשה האכזרי.

התנצלות במקרה הזה היא בדיחה. חרטה – מילה קטנה מידי. אני סובל ייסורי גיהינום. אם רק תפנימו שהייתי על תרופות חזקות ובמצב קשה, אולי תוכלו להכניס בלבכם שמץ של חמלה. ילדיי אהובי נפשי, החלטתי שאני רוצה למות. אני לא יכול להתמודד עם החרטה, עם ייסורי המצפון והנפש. אני חש בושה גדולה, סלחו לי. קצתי בחיים האלה. אני מרגיש את הצער, הבושה ובעיקר האשמה ובא לי למות. אני מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו.

שיר של טופז
אנשים זה דבר מצחיק, מה שיש בידם לעולם לא מספיק. תמיד מחפשים, תמיד מנסים, לפתור בעיות שלא קיימות.

אנשים אוהבים בעיות, זה נותן להם כוח להמשיך ולחיות.

מחפשים עוד אדם שיהיה לצדם, שייתן להם כוח להיות לבדם. ואותו האדם, גם הוא בן אדם, וגם הוא בעצם לבד מן הסתם, וקשה קצת לחיות כששני בני אדם מחפשים זה בזה מה שאין בעצמם. לכן הם רבים ולא משתלבים, ממשיכים ותרים במקומות אחרים.

מקווים לניסים ובינתיים הורסים, הורסים את עצמם והורסים זולתם, במרוץ המתמיד אחר עוד בן אדם.

אנשים זה דבר מצחיק מה שיש בידם לעולם לא מספיק.

 

סיכום המאמר
אין מה לחזור ולספר את מה שכולם יודעים בעל פה. מה קרה לדודו?

אולי יצא מדעתו, איבד חלק משפיות דעתו והפך מן הרגע שנדחה ממקומו בצמרת, לנוקם ונוטר, אלים, מלא מרירות ושנאה.

ראיתי לא מעט אנשים שפוטרו מעבודתם בגילאי חמישים או ששים שחייהם השתנו לבלי היכר, הפכו ממורמרים, מושפלים, מפוחדים, ואבדו את כבודם העצמי וביטחונם העצמי שעמלו עליהם כל חייהם. נכון, לא כולם שלחו שכירי חרב להכות ולפגוע בשונאיהם. הוא לא היה אדם מושלם, היה שחצן ומאוהב בעצמו. אבל היה מאוהב גם בכל האנשים סביבו, כי כזה היה, אוהב לאהוב.

התאבדותו של דודו טופז הייתה נקיטת עמדה של המתאבד שקבע את עונשו על חטאיו (הוא גם התנצל ללא סוף בבית המשפט). זה שדודו לא ישב 15 שנה בכלא אלא נטל את חייו במו ידיו, הוא הצהרה של "שילמתי את חובי לחבר'ה".

מי שנפגע ממנו זכותו לשנוא אותו עד תום כל הדורות. אבל מי שאהב אותו שלושים שנה, מי שגדל עליו או היה חבר טוב והתחבר, זכותו לזכור את הטוב ולהמשיך לנצור את שמו.

מקורות- מכתב מהכלא, מכתב סליחה לדן מרגלית, מכתב התאבדות, סרט "כשדודו פגש את אריה (דרעי)", סרט "כתבנו בצפון מנחם הורוביץ עם דודו טופז", ליאור סושריד מארח את טופז, סרט על ימיו האחרונים של טופז 360, סרט "מלך הרייטינג", ראיון במסגרת צילומי הסדרה "הרצל פינת רפאלי", ראיון תרבות nrg , ראיון על החיים עם רינו צרור, יאיר לפיד מארח את טופז, סיכום המאמר מאת – שולמית קיסרי. יום פטירתו – ל אב.